נפגע בתאונת דרכים בית המשפט סרב להותיר אותה ללא פיצוי

צעיר שנהג ללא רישיון נקלע לתאונת דרכים ונהרג. הנערה ששהתה עמו ברכב נפגעה אף היא. היות ולתאונה זו לא היה כל כיסוי ביטוחי נשאלה השאלה מי אמור לפצות את הצעירה. בית המשפט פסק כי 'קרנית' תשלם את הפיצויים למרות שהצעירה עלתה ביודעין על רכב עם נהג ללא רישיון.

סיפור הדברים:

בתאריך 9/11/06 בשעת ערב יצאו קבוצה של ארבעה צעירים לבילוי משותף. התובעת שהייתה באותו זמן בת 15 עם חברתה בת גילה עם עוד שני צעירים בגילאי העשרים. התובעת לא הכירה את הנערים וחברתה היא זו שהציעה לה לבוא ולהשתתף עמם בבילוי.

שני הנערים אספו את התובעת ואת ידידתה מביתה של התובעת במכונית מסוג מרצדס שהיה בבעלותו של אחד מהנערים. הארבעה נסעו כאשר בעל הרכב נוהג ולצדו יושב חברו. הם הגיעו אל אזור התעשייה בבת ים שם עובד אביו של הנער בעל הרכב.

באשר להמשך האירועים קיימת מחלוקת.

אך עובדה ברורה היא כי בשלב מסוים נטל הצעיר השני שלא היה לו רישיון נהיגה, את מפתחות הרכב והתיישב במושב הנהג כאשר התובעת אף היא היתה ברכב. המנוח נסע עמה אל הפיצרייה הסמוכה ובדרך חזור אירעה תאונת דרכים קשה ככל הנראה התנגשה המכונית במשאית שחנתה בצד הדרך. המנוח נפצע קשה והועבר אל בית החולים שם מת מפצעיו. התובעת נפצעה אף היא באורח קשה והיא הועברה אל בית החולים כאשר היא מונשמת.

חברת הביטוח של הרכב שנתבעה לאחר התאונה טענה כי להוראות הפוליסה שהוציאה אין כל תוקף, היות ולמנוח לא היה רישיון נהיגה בתוקף. התביעה נגדה אכן נדחתה.

לעומת זאת, התביעה נגד 'קרנית' אשר תפקידה הוא לפצות נפגעי תאונת דרכים כאשר אין לתובע כל מבטח לפנות אליו, אף היא נתקלה במבוי סתום כאשר 'קרנית' טענה כי התובעת ידעה כי הנהג נוהג ללא רישיון וכי הוא נוהג גם ללא רשותו של בעל הרכב. ידיעה זו – על פי חוק הפיצויים – שוללת מהתובעת קבלת פיצויים. התובעת ניסתה להעלות טענות שונות על מנת לעקר את העמדה של קרנית ובשל המחלקות פוצל הדיון בין שאלת הנזק לשאלת החבות כאשר פסק הדין עוסק בשאלת החבות של 'קרנית'.

דיון

'קרנית' זהו תאגיד אשר הוקם מכוח חוק הפיצויים. תפקידה של קרנית הוא בין היתר לדאוג לפיצויים עבור נפגעים אשר על פי חוק זכאים לפיצויים אלא שאין בידם לתבוע ולקבל את הפיצויים מאת מבטח, היות והנהג הוא ללא ביטוח. אך במקרה זה כאמור טענה 'קרנית' כי היא לא חייבת לשלם פיצויים לאור החוק המגביל את הזכות לקבלת פיצוי במקרה של "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;"

למעשה נסמכת קרנית על עדותה של התובעת בו העידה בפני בוחן התנועה מטעם משטרת ישראל כשבוע לאחר קרות התאונה כי אכן היא זוכרת כי בעל הרכב לא רצה שהחבר ללא הרישיון ינהג ברכב והוא אף בקש ממנו שלא ינהג.

אך בתצהיר העדות הראשית חזרה בה התובעת מהעדות וספרה סיפור אחר.

היא טענה כי לאחר שהם הגיעו אל אזור התעשייה ליד בית העסק של אביו של הנהג, יצאו כולם מהרכב אך היא נשארה כי היה לה קר. המנוח והחברה שוחחו מחוץ לרכב וכעבור זמן קצר נכנס המנוח לרכב ואמר לנהג משפט בסגנון – "שניה אחי, אני הולך לקנות פיצה בטיילת" .

לאחר שהם הגיעו אל הפיצרייה קנה המנוח את הפיצה וחזר אל הרכב. התובעת טענה כי מנקודה זו ואילך היא לא זוכרת דבר מכל מה שהיה בהמשך אותו לילה וכי היא התעוררה בבית החולים. במהלך האשפוז הגיעה אליה החברה והתחננה אליה כי כאשר יבואו לחקור אותה, בכדי שהנהג לא יסתבך, שתטען שהמנוח לקח את הרכב ללא רשותו של בעל הרכב. זאת בגלל שהנהג הינו ידיד המשפחה שלה.

הפן העובדתי

השופטת פירטה כיצד נפרשו בפניה העובדות.

באותו לילה אסף נהג הרכב את המנוח ברכבו ומשם נסע אל ביתה של התובעת. היא וחברתה הצטרפו אל הנסיעה כאשר בעל הרכב נהג. באזור התעשייה בת ים החנה הנהג את רכבו וכל הארבעה יצאו מהרכב. הם ישבו בסמוך על גדר נמוכה כאשר כל הארבעה שתו שתיה חריפה במידה כזו או אחרת. המנוח הוא זה שהביא עמו את הבקבוק.

מעדותו של בעל הרכב התרשמה השופטת כי הרכב היה יקר לליבו היות והוא רכש אותו בזיעת אפו ושילם עליו 180,000 ₪. כאשר הארבעה היו כבר מחוץ לרכב הניח הנהג על הגדר עליו ישבו את מפתחות הרכב, סיגריות, מצית ואת שני הטלפונים הניידים שהיו ברשותו. השופטת מציינת כי היא כל לא מקבלת את גרסתה של התובעת שהיא נשארה בתוך המכונית ושמעה מוסיקה בעת אשר המנוח נכנס אל הרכב. הנהג העיד כי כל הארבעה היו מחוץ לרכב כאשר הוא נעל אותה וגם חברתה של התובעת העידה כי כולם שהו יחד מחוץ לרכב ושתו.

הנהג סיפר לחוקר הפרטי כי חברו המנוח רצה לצאת לרכוש סיגריות עם הרכב שלו. הוא ענה לו שלא יגיד דבר כזה אפילו לא בצחוק. הוא נשאל האם התובעת שמעה את השיחה, ענה כי אם היא לא חרשת אז וודאי שהיא שמעה.

גם החברה שהייתה אתם העידה כי היא שמעה את חילופי הדברים וכי הם היו כולם באותה עת יחד. מכאן ניתן להסיק כי התובעת ידעה כי הנהג אינו מאפשר למנוח לנהוג במכונית שלו.

בשלב מסוים לאחר שהארבעה שהו יחד, הנהג והחברה של התובעת התרחקו כעשרים מטרים מהמכונית. באותה עת נטל המנוח את מפתחות הרכב והצליח להתניע אותו. יתכן והקוד היה ידוע לו היות והוא נהג לנסוע בכל יום עם חברו הנהג ברכב. הנהג והחברה ראו את אורות הרכב נדלקים ואת הרכב יוצא, הם חזרו בריצה אל הרכב ואף ניסו לחייג הן אל המנוח והן אל התובעת אך כל השיחות לא נענו. הנהג לא התקשר למשטרה כי הוא האמין שהם יחזרו תוך זמן קצר, אך כאשר הם היו בדרכם חזור אירע האסון.

בעניין הרישיון, בהודעה למשטרה שמסר הנהג הוא טען כי הוא אינו יודע אם למנוח יש רישיון. אם כך, ברור שגם לתובעת לא היה מושג האם אכן המנוח הינו בעל רישיון נהיגה או לא.

ברור אם כן כי התובעת ידעה שהרכב אינו של המנוח וכי אין לו רשות לנהוג בו, אך בעניין הרישיון היא לא ידעה דבר.

להתייעצות עם עורך דין תאונות דרכים – צרו קשר

סוף דבר

השופטת החליטה כי במקרה זה היא בוחרת להעדיף את התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים על פני התכלית העונשית שלא לדאוג לפיצויים עבור מי שעבר על החוק באופן מודע היות ובסופו של דבר המקרה ארע כאשר התובעת הייתה צעירה מאוד וללא שהייתה לה כל היכרות מוקדמת עם המנוח שנהג ברכב ללא רישיון. היות וכך, לא ברור האם היא קראה נכון את המצב אשר אליו היא נקלעה.

קרנית חויבה לפצות את התובעת.

Comments

comments